רבות דובר על סטרס. כולנו נמצאים בסטרס, זוהי מציאות חיינו. עבודה, המון עבודה, המון שעות עבודה. עבודות הבית והילדים, הרי כולנו רוצים להיות הורים טובים לילדינו ואי אפשר להתעלם מהמציאות היומיומית שלנו בארץ. המצב הכלכלי והביטחוני, תאונות הדרכים ולא צריך לחפש הרבה בכדי למצוא עוד ועוד סיבות.
הייתי בת 36, לפני כמעט שני עשורים, כשכאב ראש כרוני הפך להיות חלק מהיום יום שלי במשך ארבעה חודשים שלמים!! הייתי מתחילה את היום השכם עם שני משככי כאבים וממשיכה בשגרת יומי. באותה תקופה עיצבתי אירועים, אירועים נפלאים, גדולים, עצומים, קטנים ויוקרתיים.
נהניתי מכל רגע.
היצירה, העשייה, ההתחדשות, היופי, האנשים, האדרנלין.
אבל לכל מטבע יש שני צדדים. לכל האושר הזה התלוו שעות רבות של עבודה, של חשיבה, של עשייה, של עמידה בלוחות זמנים ובעיקר הידיעה שמחר לא אוכל לתקן, הכל היום וזה אומר לחיות כל הזמן במאני טיים.
זה היה רבעון עמוס מאוד והסברתי את כאבי הראש בעבודה הקשה שליוותה אותי אך הגיע חג הפסח ואיתו ימי המנוחה וכאבי הראש לא הרפו. החלטתי להיבדק. רופא המשפחה שלח אותי לעשות עיסוי אך גם ביקש שאלך לרופא עיניים. הלכתי באותו הערב, היו אלו מילים שלא אשכח לעולם “אני שולח אותך לבדיקת CT, יש לך בראש משהו שמתנהג כמו גידול אבל זה לא גידול”. בבוקר שלמחרת כבר הייתי בבית החולים, בדיקות ואבחון של ‘לחץ תוך גולגולתי מוגבר’. טיפול תרופתי וחזרה לשגרה. שגרת חיי העמוסה.
לאחר כשבעה חודשים כאבי הראש חזרו, שוב בית חולים, שוב בדיקות, שוב התברר שהלחץ גדול, אשפוז של שבוע, לא יכולתי לקום מהמיטה, לא יכולתי לפקוח את העיניים אל מול האור.
הגוף אמר את דברו ואני עדיין לא הבנתי.
וביום ששוחררתי בדרכי החוצה מבית החולים, כשאני עדיין בקרבת מקום קיבלתי אירוע מוחי, קֶצֶר, למזלי זה חלף תוך 24 שעות.
הגוף בשלו, כאילו אומר ‘היי מותק, מה קורה איתך, עדיין לא הבנת?’
הייתי אישה צעירה, בית חולים שלם עמד על הרגליים. אושפזתי לשבועיים נוספים. כנראה שהייתי צריכה את הזמן כדי להבין. להבין שאני צריכה להוריד הילוך, שאני צריכה למצוא דרך לחיות אחרת, לשחרר שליטה, שלא הכל בידיים שלי.
באותו היום, היום בו שוחררתי, התחלתי במסע שלי.
חזרתי לעסוק במה שאהבתי אך למדתי לקחת לעצמי רגעי שקט, למדתי מהי שלווה, התחלתי טיפולים אצל מרפאה הוליסטית. במשך ארבע שנים הקפדתי ללכת פעם בשבוע. שעת המפלט שלי, השקט, השלווה, החיבור לעצמי, לרצונות, לחלומות שלי.
והמשכתי במסע שלי, מסע השחרור.
מסע של התפתחות ופריחה. המשכתי לעבוד קשה (עדיין לא זכיתי בלוטו) ואני לא חיה בבועה (המציאות רק הולכת ונהיית מאתגרת מיום ליום), אך למדתי בדרך לראות אותי, לעשות גם למעני. בכל יום שעובר אני עדיין לומדת, מקשיבה לגוף שלי ולמה שהוא מבקש ממני. לאני הפנימי שלי, לקול הנשמה, לצרכים והרצונות שלי. לומדת לראות את היש ולהאמין שהכל קיים עבורי.
המסע הגדול ביותר של אדם הוא החיים עצמם