‘התקפי זעם’ זו הייתה התשובה שלה בטיפול הראשון כששאלתי אותה מה הביא אותה אלי. היא ישבה מולי, אישה צנועה (תרתי משמע), כאילו קמלה אל תוך הכורסא עליה היא יושבת ובקול שקט מאוד הסבירה שזה לא שהיא צועקת או מקללת, זה לא שהיא מתלהמת או שוברת דברים זו פשוט תגובה פנימית שלה לסיטואציות ואז היא נושכת שפתיים, מעוותת את הפנים, קופצת אגרופים.
עברנו מסע, דרך החיים שלה היום [ותאמינו לי שהיא אישה שמעוררת השראה בעשייה שלה], דרך הילדות שלה, הבית שבו גדלה, הדמויות המשמעותיות בחיים שלה, בעבר ובהווה, מערכות היחסים שלה עם בעלה, עם ילדיה.
עברנו מסע דרך מי שהייתה ומי שהיא היום, דרך הרצונות והשאיפות ולמדנו להקשיב פנימה.
למדנו לזהות את מה שמפעיל אותה ואת התגובה האוטומטית שלה, מה שהביא לשינוי גדול בחייה כך שהתקפי הזעם נעלמו כלא היו, מערכות היחסים שלה הלכו והשתפרו כי הרי כל מה שקורה בחוץ הוא רק מראה אלינו פנימה והשינוי המתבקש הוא שלנו.
ואין יותר מרגש ממילותיה כחודשיים לאחר תום המסע שלנו “אני עובדת עם עצמי המון, מתמקדת בטוב כי יש המון, מפנימה שוב ושב שהרגשות שלי הם בשליטתי המוחלטת, ולכן אף אחד לא אשם ברגש השלילי שבי. וגם אני לא אשמה ברגש שלילי של אחר כלפי. אני כל יום קמה מחדש, מתחברת לטבע, נהנית ממנו רגע לפני שהילדים קמים, ואז נהנית מהילדים.
אני עובדת על לא לתת לאוטומט להכתיב לי את החיים, אני שולטת ולא הוא. מאמצת את המחילה, האהבה וההכלה שוב ושוב, ורואה טוב, בע”ה.
תודה רבה מיכלי על עבודה פורייה שעשית איתי, ועל האוזן הקשבת והרצון הטוב לעשות טוב, והוא אכן נעשה”
כשתודעה רגשית ורפלקסולוגיה נפגשות. תודה לך ועלייך.